על הכוונה מאחורי המעשים שלנו וכמה מהחיים עוברים על אוטומט

בדצמבר חזרתי מכנס הפסיכולוגים הארצי באילת, בו הנחיתי סדנה על מיינדפולנס במשך 4 ימים, ובאופן טבעי לאחר מכן לא היה לי כ"כ חשק להכנס לרשתות.

היה בי מין שקט כזה מבפנים, ולא הרגשתי צורך.

כשכן גלשתי, זה היה עם כוונה ברורה,

למשל, לחפש מתכון,

או להתחבר או להתעניין באחרים,

לקרוא באיזו קבוצה,

או לבצע את התפקיד שלי כאדמינית באחת הקבוצות.

אך עם הזמן, חזרתי יותר ויותר לגלילה הפאסיבית, חסרת הכוונה, כזאת שמחפשת אחרי איזה משהו טעים במאחורה של המקרר, ועדיין נשארת רעבה.

חשבתי על המושג intentionality,

כוונתיות בעברית.

באופן טבעי בעבודה אני עסוקה הרבה בכוונה שמאחורי מחשבות והתנהגויות של אחרים ושלי.

מעניין שבתוך המילה כוונתיות יש את tention- מתח (שאותו אני מנסה לפוגג בגלישה) וגם קשב attention שהוא בדיוק הדבר שמאמנים במיינדפולנס ומה שהגלישה ברשתות 'גונבת' מאיתנו. עצם הבחירה לעצור ולשים לב ואז הבחירה לפעול מתוך כוונתיות מוציאה את הדברים מהאוטומט המוכר והידוע ועוצרת את האימפולס הזה של להכנס לרשת כי משעמם או כי יש זמן להעביר או כדי לנקות קצת את הראש.

הייתי רוצה לחזור לזה.

זו היתה תקופה טובה.

היכולת למקד את המחשבות והפעולות שלי במטרה.

לעצור ולבדוק מה הכוונה שלי עכשיו,

והאם אני מחפשת מתכון,

או רוצה לצחוק,

או מפיגה מתח.

וכולם ממש בסדר!

אין לי פה אמירה שיפוטית על שימוש כזה או אחר ברשת,

וזה יהיה קצת אבסורד או פרדוקס לכתוב פה דבר כזה.

אלא יותר רצון להיות בכוונתיות הזאת, במודעות עם בחירה חופשית, על הזמן שלי, על התוכן שנכנס אלי לתודעה, על השיטוט והגלילה הפאסיבית וההשפעה שלהם עלי.